מור מכונות וחלפים בע"מ נ' מדינת ישראל-משרד האוצר, אגף המכס

פסק דין

בפניי כתב תביעה להחזרת תפוס על פי סעיף 192 לפקודת המכס [נוסח חדש].

לאחר שהצדדים התייצבו בפניי, הוסכם כי פסק הדין ינתן לאחר שהצדדים יסכמו את טענותיהם בכתב, לאחר שהצעת הפשרה שהוצעה נדחתה על ידי הצדדים, ובית המשפט נדרש ליתן את פסק דינו, על פי הטיעונים של הצדדים אשר הונחו בפניי.

הוראת החוק:

(א)אניה, כלי הובלה או טובין שנתפסו על ידי פקיד-מכס ומסר בעל התפוס לגובה המכס תביעה עליהם, רשאי גובה המכס להוסיף ולהחזיק בתפוס ולעשות אחד משני אלה –

(1)לא לנקוט הליכים להחרמת התפוס אלא לדרוש מהתובע, בהודעה חתומה בידו, שיגיש נגדו תובענה להחזרת התפוס, ואם לא עשה זאת התובע תוך חדשיים מיום מתן ההודעה, יראו את התפוס כמוחרם ללא צורך בהליכים נוספים;

(2)להביא בעצמו לידי הגשת תובענה להחרמת התפוס.

(ב)אם תוך שלושה חדשים לאחר קבלת התביעה על התפוס לא דרש גובה המכס מהתובע להגיש תובענה כאמור בסעיף קטן (א)(1), אף לא הביא בעצמו לידי הגשת תובענה כאמור בסעיף קטן (א)(2), יימסר התפוס לידי התובע.

התובעת וטיעוניה:

בפתח סיכומיה סיכמה התובעת את עיקרי טענותיה.

לדידה, נתפסו מרכיבי המטען נשוא תביעה זו, שלא כדין, ומשכך, עליה להשיבם, לאלתר, לידי התובעת תוך חיוב הנתבעת בהוצאות בשל הנזק העצום שנגרם לתובעת כתוצאה מהתנהלות הנתבעת בעניין זה.

יתרה מזו, אותם נתונים אשר היו ידועים כבר אז – במועד הפיסה, בחודש נובמבר 2007 הם הנתונים הידועים היום, הן לעניין ההתחייבויות ,והן לעניין האישורים שבידיה, כך שלא היה כל טעם בהחזקת התפוסים במשך כ-4 שנים כמעט.

בעניין זה לדידה תהיה השלכה מהותית, הן לעניין הנזק שנגרם לתובעת והן לעניין שאלת החיוב בדמי אחסנה.

לסיכום דבריה, טוענת התובעת כי:

אחד – לא ביצעה כל הברחה שהיא של טובין שהם.

שתיים – התובעת לא ייבאה כל טובין שהם אסורים בייבוא.

הנתבעת וטיעוניה:

בקציר האומר אומר, כי הנתבעת היא מדינת ישראל אגף המכס, סברה כי נטל ההוכחה (סעיף 229 לפקודת מס הכנסה) על התובעת, וחובת הוכחה כי הטובין שהיא ייבאה לארץ נתפסו שלא כדין. בתביעתו של היבואן להראות שהפעולה שפעל לגבי הטובין היתה כדין ולא נפל בה פגם.

לדידה של המדינה, זוכה היבואן תביעתו – יוחזרו לו הטובין. לא הוכיח – תדחה תביעתו ויוחרמו הטובין. כך על פי הוראות פקודת המכס.

בטרם הכרעה משמעות "החילוט" במסגרת הנורמטיבית: